התוצר שהשגתי תואם למה שרציתי בתחילת הדרך, והתוצאה תואמת לאותם שרטוטים, סטים בדמיון, אבנים שאספתי באמצע הרחוב, רצפות שבורות שלקחתי מהשיפוצניק של השכנים ובקבוקי בירה ששטפתי בכיור (סליחה אמא)

​

את הפרויקט התחלתי בחשש. עולם הראפ וההיפ הופ בארץ עדיין נחשב ל"מוקצה" מהמיינסטרים, ולא פעם חשבתי האם השירים לא יעברו חלק באוזן? או שאף אחד לא יבין את המשמעויות מלבדי? פעמים רבות בחיי התביישתי להשמיע את השירים שאני אוהבת, ולא פעם שנוסעים איתי באוטו שואלים אותי האם אני חושבת ש"אני איזה ראפר מאמריקה?" בציניות. אני מרגישה שבפרויקט זה חשפתי את עצמי אל הקהל, והנגשתי והפגשתי בין כל העולמות שאני אוהבת

​

למדתי מהעשייה והפרויקט איך לעבוד עם מצולמים, בעברי נמנעתי מלצלם חברים, זרים וגם משפחה. תמיד נהגתי להגיד ש"לא מערבבים ביזנס עם פלז'ר" וכי לצלם אדם כשהוא מודע שמצלמים אותו יגרע מהתמונה. אך בעזרת הפרויקט שבחרתי לקחת, למדתי להתחשב בסביבה ובמצולמים תוך כדי עמידה בסטנדרטים הקשים שהצבתי לעצמי, והצלחתי להפוך את הצילומים לביזנס שהם גם פלז'ר. אני גאה בעצמי על הדרך שעברתי ומודה לכל המצולמים שלי שעזרו לי להכיר את עצמי ואותם קצת יותר טוב

​

אני לא אדם טכני, אני לא אעמוד שעה מול פריים מעולה ואתחיל לסדר את הצמצם או מהירות התריס, הקושי העיקרי שלי היה לעצור שנייה את האימפולסיביות לצלם ולכוון ולתכנן בדיוק את הפרמטרים הנחוצים, ולמרות הקושי הרב "להתעכב" על הטכני, למדתי כי זה אכן משתלם, ולפני יציאה לכל סט ערכתי שרטוטים וסקיצות של הסט

​

אני מודה לעצמי על האומץ לחשוף את העולם שלי אל הקהל, ומודה לקהל על שקיבל אותו בזרועות פתוחות והתעניין, שאל וחקר